אדם תוקפן שם את הצרכים שלו לפני כולם - חווית הטראומה בחדר הטיפולים

סיכום מתוך הרצאתו של יהונתן פיאמנטה/"בין מחולל למחולל" בכנס "בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה".

לצד הרוע יש הכחשה.

רק כשיש שתיקה, הרוע מקבל מקום משמעותי. רק כשלא מדברים עליו.

התחום סובל אפיזודות של אמוציות של שכיחה.

שחזור הרוע:

הדינמיקה של שחזור ההכחשה, שחזור השתיקה, דיסוציאציה, לא מצליחים לדבר על זה.

למי שחווה את הטראומה יש חוויות שאנשים אחרים לא יודעים ולא ידעו.

יש שם גרעין בלתי נגיש.

הם חיים בבדידות.

בין מחולל למחולל

אף אחד לא יכול להיות אתם בבדידותם.

זו חלל ריק תרתי משמע.

מצד אחד שנאה, פחד, בדידות ויאוש

ומצד שני כמיהה לחיים.

קורבן ששרד משהו מת בו ומשהו חי

בעת ובעונה אחת.

יש רצון בהכרה בחלל הזה.

אי אפשר להיות עם מישהו ב"בדידות שלו".

הטראומה יוצרת שאיפות מנוגדות:

ידוע ובלתי אפשרי,

לא ידוע ואפשרי.

שחזור הרוע בא

בניסיון לפתור את שאלת הבדידות הבלתי אפשרית.

יחסי הגומלין בין התליין והקורבן: הפרדוכס.

משהו ברוע מאפשר להיות ביחד ולבד.

לאפשר פגישה עם המטפל

ולא להיות בה.

פגישה ללא פגישה.

רק הרוע מאפשר להיות את האחר.

המאמץ של המטפל להיות טוב ואכפתי

מחריף את הדילמה של הקורבן.

הקורבן רואה את המטפל מתאמץ.

שניהם רוצים

אך זה לא נגיש.

גם אם יוצרים תוקפנות

כדי לגעת בה

יוצרים עוד חללים שאין נגישות אליהם.

מערכת יחסים מטיבה על המטופל

לא יכולה לרפא

את מה שהרוע לא מצליח לפתור.

טיפול יעיל בטראומת הבדידות

לא תעלם לגמרי

ותמשיק ליצור משמעויות,

אך היא תהיה פחות הרסנית ופוגענית.

לשתף את הרוע לטובת המטופל.

תוקפנות באה כאשר אדם

שם את צרכיו לפני כולם.

#טראומה #מטפל #מטופל #אונס #נאנסת #אלימותפיזית #קורבן