הבוקר של ליאור

​

הבטחתי לאמא שאקום בבוקר, אתארגן מהר ונצא מהבית בזמן. כבר לא נעים לי שאמא מאחרת כלהזמן לעבודה והבוס שלה כועס עליה ומאיים עליה בפיטורין.
אז ככה קמתי מהר כשהשעון צלצל בשעה 07:00 ואמא באה לתת
לי נשיקה וברכה אותי: "בוקר טוב מתוק שלי". הלכתי לעשות פיפי ופתאום שמעתי צפצוף במחשב, נגשתי אליו וראיתי שרון רוצה לדבר איתי, אז התיישבתי והתחלנו לשוחח. רון מתעניין באיזו ילדה בכיתה והוא רצה את עצתי איך להתחיל איתה. אני יושב ומשוחח עם רון והזמן רץ. השעה 07:20 , אמא נכנסת לחדר ורואה שאני במחשב במקום לעשות את המוטל עלי בבוקר ומיד מתעצבנת וכועסת. אני נכנס
למגננה וצועק על אמא חזרה. היא שולחת אותי לאמבטיה לצחצח שיניים ולשטוף פנים. אני ניגש לשם מתחיל בצחצוח השיניים ושומע את הפלאפון שלי מצלצל. עוזב הכל והולך לענות לרונית, שמבקשת שאמי תסיע גם אותה לביה"ס והשיחה גולשת לענייני ביה"ס והשעה כבר 07:30. אנחנו מסיימים לדבר ואמא ברקע מזרזת אותי ואני בכלל לא יודע איפה הייתי, מה עשיתי ומה עלי לעשות. צחצחתי שיניים או לא ?! אני נגש לארון להוציא בגדים ומחפש את החולצה הכחולה שאני אוהב, כזה בלגן בארון ואני לא מוצא אותה ושוב מחפש ולא מוצא, אמא נכנסת לחדר וצועקת יותר חזק: "מה קורה איתך ליאור שוב אני אאחר" ? אני מרגיש רע, שולף חולצה ומכנסים מהארון. השעה כבר 07:45, אני לובש אותם, גורב גרביים ושואל את אמא איפה נעלי הספורט שלי. אמא עונה: "איפה שחלצת אותם, אני לא יודעת". אני נסער מתחיל בחיפושים בבית. בסוף אני מוצא אותם בסלון אחת פה ואחת שם כי
מוקי הכלב שלנו כבר דאג לשחק באחת מהן. נועל מהר את הנעליים והולך לקחת את תיק ביה"ס ואז אני מסתכל לתוכו ומסתכל במערכת השעות ומבין שהתיק עוד לא מוכן. אני מתחיל לחפש איפה שמתי את ספר החשבון, איפה שמתי את המחשבון, איפה המחברת וכך עוד פריט ועוד פריט והשעה כבר 08:00
ואמא כבר עומדת בפתח החדר שלי כולה אדומה ונסערת ואני מרגיש שעוד רגע היא טורפת אותי.
"ליאור אי אפשר איתך, תמיד אתה גורם לי לאחר. אתה לא יודע
לעמוד בהבטחה שלך. מה יהיה ? אני מיואשת ממך כבר". 
אני נגש לדלת היציאה מהבית, לא יודע אפילו אם סיימתי להכניס הכל לתיק והעיקר שאמא לא תתרגז יותר. בדרך אני לוקח שקית שוקו,  שאמא נותנת לי ביד יחד עם ארוחת הבוקר לביה"ס ואנחנו יוצאים בטיסה לביה"ס ובטח אתם כבר משערים, ששכחתי לומר לאמא לאסוף את רונית והיא נשארה שם מחכה לנו. ככה מתחיל היום שלי ואני בכלל לא יודע איך ימשיך והפחדים מציפים אותי כי אני בטח אשמע מהמורה: "למה אתה מאחר כל הזמן ? למה לא הכנת שיעורים ? איפה המחברות והספרים שלך ? למה לא דאגת לאישור ? ליאור מה יהיה איתך ? אתה הולך לאיבוד ? ככה לא תגיע רחוק" ומה שנשאר לי זה רק לברוח עם מבטי מעבר לחלון שם אני יכול לשקוע בעולם דמיוני משלי, ואף אחד לא כועס עלי ולא מעליב אותי ולא חושב שאני כשלון.
 

שיעור בביה"ס

הגיעה ההפסקה ויצאתי לשחק עם חבריי בחצר, הייתי שקוע במשחק ושכחתי לגמרי שלא הלכתי עדיין לשירותים. עם הצלצול רצתי מהר לשירותים כי כבר לא יכולתי להתאפק וכמובן לשיעור נכנסתי באיחור. המורה הסתכלה עלי ונזפה בי על האיחור. התיישבתי במקומי בכסא שלי וחשתי מבויש מול עיני כל חבריי שננעצו בי.
השיעור התחיל, המורה כבר הייתה באמצע ההסבר של המטלה,
שעל ילדי הכיתה לבצע בעודי מחפש בתיק היכן מחברת וספר החשבון שלי.  
בסוף מצאתי את הספר, אבל המחברת לא הייתה בתיק. הוצאתי אותו ולא ידעתי מה לעשות בלי המחברת ובעצם מה המורה הסבירה.
ישבתי בוהה בחלון כהרגלי ואז המורה ניגשה אלי ושאלה אותי:
"ליאור מדוע אינך מכין את המטלה שנתתי" ? עניתי לה: "שכחתי את המחברת בבית וגם איני יודע מה צריך לעשות". המורה הסתכלה עלי שוב במבט תמוה ואמרה לי: "ליאור, הסברתי כרגע מה צריך לעשות, שוב אתה מעופף" ? לא ידעתי מה לענות לה. שוב הרגשתי איך הבושה מציפה אותי. המורה ניגשה לשולחנה והביאה לי דף והסבירה לי מה לעשות. 
התחלתי למלא את המטלה במשימה הראשונה, שהמורה אמרה שיש למלאה, סיימתי אותה ורציתי לגשת למשימה הבאה ולא זכרתי מהי. פניתי ליוסי שיושב לידי ושאלתי אותו. יוסי הזכיר לי וכך המשכתי למשימה השנייה ואז שוב זה קרה, המשימה השלישית ושוב שכחתי אותה. יוסי כבר התעצבן ואמר, שאני מפריע לו ושבמקום לשחק משחקים כדאי שכבר אתחיל להקשיב בשיעור. התעצבנתי עליו ודחפתי אותו.
המורה ראתה מה קורה וניגשה אל שינינו בשאלה: "מה קורה כאן" ?. יוסי השיב: "ליאור מפריע לי למלא את המשימה" המורה פנתה אלי: "ליאור מדוע אתה מפריע ליוסי" ? השבתי: "אני לא מפריע רק שאלתי אותו מה המשימה השלישית". "המורה השיבה: "אבל , ליאור כרגע הסברתי לך ועוד באופן אישי". עיניתי לה: "שכחתי". המורה אמרה: "ליאור אתה ממש לא מתייחס לשיעור ברצינות ומזלזל בלימודים, אני חושבת שאני אזמן את הוריך לשיחה, כך זה לא יכול להימשך". ישבתי נכלם ומבויש שוב מול כל עיני חבריי לכיתה, שבמליא לא כולם חברים שלי אלא רק כמה בודדים.
בקשתי מהמורה, שאם היא יכולה, שתכתוב לי מה המשימות ואז יהיה לי קל יותר ולא אשכח שוב. המורה לתדהמתי נרתמה לבקשתי וסייעה לי. 
ככה הצלחתי לעשות את כל המשימות. אני ממש לא מבין מה קורה איתי, אני שוכח דברים כל הזמן, אני מאחר כל הזמן, אני מתפרץ כמרגיזים אותי,  מה יהיה איתי ?אפילו בבית לא תמיד מבינים את ההתנהגות שלי ועכשיו יכעסו עלי יותר כשהמורה תפנה אליהם, ואני לא עושה שום דבר בכוונה. אני ממש לא יודע מה לעשות .....

​

ליאור קורא על ילד עם ADHD

​

יום אחד בביה"ס נתקלתי בספריה בעיתון נוער התחלתי לקרוא בו, סופר שם על ילד שסובל מהפרעת קשב וריכוז, פשוט ישבתי וקראתי ונדהמתי מהסיפור, לרגע חשבתי שהוא נכתב עלי והרי לא יתכן שכותב המאמר מכיר אותי. חזרתי הבייתה עם העיתון. בבית הראתי לאמא את הסיפור. אמא קראה את הסיפור, התבוננה בי ושאלה אותי" מאיפה הכותב מכיר אותי ומי הרשה לו לכתוב עליי ? הסתכלתי אל אמי ועל פניי חיוך. אמא שאלה: "ליאור מדוע אתה מחייך, מה מצחיק" ? עניתי: "אמא זה לא עלי, איני יודע על מי זה, אבל גם לי זה הזכיר את עצמי ומה שהכי חשוב אמא, שהילד הזה השתפר והשתנה ויש שם מספר וכתובת של האיש שעשה זאת. אמא הביטה שוב בעיתון. העתיקה את המספר והבטיחה לי להתקשר אל האיש. אולי הוא באמת יוכל לעזור לי. יותר מאוחר חזרה אמא ומסרה לי שהיא תיאמה עם המאמן פגישה.

פתאום התחלתי לחשוש, אולי הוא עזר לילד ההוא אבל מי אמר שהוא יצליח
לעזור לי ואם הוא לא יצליח אז מה יהיה ? עוד פעם יאשימו אותי שאני עושה בלגן. אמא הרגיעה אותי ואמרה: "ליאור, אל תחשוש, אנחנו נלך איתך ונשמע ואז נחליט יחדיו מה עושים". נרגעתי, אני לא לבד, אמא איתי, ואולי גם אבא. הלכתי לחדרי כשאני מהרהר מה יהיה בפגישה, מצד אחד אני מייחל לה ומצד שני חושש. מה ימצאו ? האם ניתן לעזור לי בכלל ? מה באמת עושים בפגישה עם מאמן ? אולי אני מקרה אבוד ?...

​

ליאור במפגש עם המאמן האישי

​

הגעתי אל המאמן כפי שנקבע. המאמן בחיוך הזמין אותי אל החדר בו נעבוד. הוא שאל אותי אם אני צמא או רוצה ללכת לשירותים טרם הפגישה. הוא הציע לאמא להישאר אם היא מעוניינת בכך מחוץ לחדר כך שארגיש בטוח והיא הסכימה.

לידי הונחו כוסית ובתוכה מים ולצידה עוגיות. המאמן הציג עצמו בשמו ואת העבודה שהוא עושה והתעניין מה קורה איתי. הוא שאל אותי כל מיני שאלות עלי ועל ההתנהגות שלי והייתי צריך לדרג את התשובות מ-1-5 ע"פ עוצמת תגובתי. הרגשתי שהרבה מהשאלון אלו שאלות שמתארות  בדיוק מה מפריע לאחרים בהתנהגות שלי,  כאילו המאמן מכיר אותי. ממש הופתעתי לגלות שמישהו שלא מכיר אותי מזהה אותי כאילו הוא כבר מכיר אותי.

לאחר מכן, המאמן הציע שנשחק בקלפים. קלפים שיש בהם כל מיני שאלות. פעם ראשונה ראיתי שמשחקים בקלפים הפוכים וזה לא משחק זיכרון. ממש נהנתי כי פתאום הגיעו מלים ותמונות שדברו אלי ונתנו תשובה לתחושה שלי, נעם לי שסוף, סוף יש מישהו שמבין אותי ולא שופט.

המאמן נתן לי תחושה טובה ועוד יותר כאשר לקראת סוף המפגש הוא אמר שאני יכול לשכב או לשבת בנוחות ולהאזין להרפיה שהוא יעביר לי. הרפיה שיכולה לחזק ולהעצים אותי. זה היה דיי מוזר. ראשית בטח שהיה יותר נעים לשכב, אבל התביישתי, אז המאמן הרשה לי להניח כמה כריות מאחורי גבי כך שיהיה לו נח בישיבה וראשי לא ייפול. אז ישבתי בצורה שנוחה לי. המאמן בקש שאעצום עיני. קצת הייתי חשדן אז עצמתי ומיידי פעם פתחתי לראות מה קורה. ואיך שמאמן התחיל להעביר את ההרפיה ונשמעה המוזיקה הרגשתי איך אני לאט, לאט, שוקע לתוכה ופשוט ונהנה. נראה לי שאולי נרדמתי. ממש הרגשתי טוב. לא רציתי להתעורר. הייתי במקום מקסים. ואז המאמן העיר אותי בהדרגה והחזיר אותי לחדר.

הרגשתי קצת נבוך, אך עם הרגשה טובה כאילו אני מלא מבפנים. המאמן שאל אם אני חש בסדר ועניתי שכן.

בסיום המפגש המאמן בקש שאבחר לי מדבקות כך שאוכל להדביקן בכל פעם שאצליח השבוע לעמוד במשימה שאנו נקבע לשבוע הבא. סכמנו שאכנס להתרחץ כל יום בשעה 07:00 בערב. הוא גם בקש ממני לרשום כל יום דברים טובים שקרו לי וגם דברים שלמדתי. הוא אמר שכך אתחזק. המשימות האלה נראו לי שעורי הבית הכי כפים שעד היום קבלתי.

סיכמנו להיפגש שוב ואני כבר מחכה להגיע אל המאמן שוב,  כי זה המקום היחיד שאני מרגיש שלא שופטים אותי, לא כועסים עלי אלא מבינים אותי.

​

המשך התהליך עם המאמן

​

הגעתי אל המאמן למפגש שני. המאמן הבין שיש לי קושי עם הזמן. אני דוחה דברים לדקה ה-90 וגם מאחר בקביעות. 

ישבנו וחשבנו איך להקל עלי כך שפחות אדחה ופחות אאחר. התחלנו בבוקר והמאמן הציע לי לרשום את כל הפעולות שעלי לבצע בבוקר. התחלתי לרשום. עכשיו המאמן בקש שארשום אותם בסדר כרונולגי. עשיתי זאת. את הכנת התיק לביה"ס העברנו לערב לפני כן כדי שזה לא יהיה עוד משהו שיעעכב אותו בעודי לחוץ לסיים את המשימות שאני חייב לעשות אותן. המאמן הציע שאכין טבלה יומית של כל הפעולות ואתלה את הרשימה ליד המיטה או המחשב, כך בכל פעם שאבצע פעולה אסמן לידה "וי" ואם אעשה פעולה אחרת ואשכח מה עלי לעשות עוד, אוכל לחזור לרשימה ולראות מה עוד צריך. הרעיון של המאמן היה נפלא בעיניי. אמרתי לעצמי "איך לא חשבתי על כך בעצמי " ? הרגשתי כזו הקלה, כי אני יודע שאני כל הזמן שוכח ולא עושה זאת בכוונה וכל דבר שפתאום קורה לי לוקח אותי למקום אחר ואז הפעולה שהייתי צריך לעשות נעלמת מראשי. איזה יופי שיש פתרון שיכול להקל עלי.

אה שכחתי לספר לכם, שהרגשתי לא נעים שלא הצלחתי כל השבוע להיכנס למקלחת בשעה 07:00. המאמן שאל אותי כמה הצלחתי והשבתי לו "4 פעמים". במקום לנזוף בי, הוא כל כך שמח ואמר לי: "כל הכבוד, ליאור, אני גא בך". ואי, הייתי כזה מאושר. אח"כ ספרתי לו על דברים טובים שקרו לי. נכון כהרגלי שכחתי לרשום, אבל לא שכחתי שהם קרו לי. ועוד משהו קבלתי ציון טוב במתטמטיקה. ל כך הרגשתי מחוזק. המאמן דאג לתת לי תשבוחות על מאמציי. סוף, סוף, משהו גם מחמיא לי ולא רק גוער עלי או כועס או משפיל. 

יצאתי מחדרו של המאמן ואמרתי לאמא: "אולי אפשר לבוא למאמן כל יום, כל כך כף לי שם ואני לומד הרבה דברים חדשים, שלא ידעתי. הוא באמת עוזר לי". אמא מאוד שמחה, אך אמרה שאינה יכולה לשלם על כל יום, אבל על פעם בשבוע היא תתאמץ ותשלם. גם זה טוב, אני יודע, שאמא מגדלת אותי לבד ובאמת קשה לה. אמרתי לאמא: "אמא תודה רבה לך".

ככה ציפיתי בכליו עיניים למפגש הבא עם המאמן.

 

ליאור מגיע טעון למפגש עם המאמן

​

במפגש השלישי הגעתי למאמן טעון מאוד וכועס. שוב המורה העיף אותי מהכיתה כי התחצפתי לו. אני כבר לא יודע מה לעשות. כל פעם אני לא שולט על מה שיוצא לי מהפה. אני גם כועס על עצמי אח"כ שאמא נאלצת להפסיק את עבודתה ולשוחח עם המורה בטלפון ולעתים גם להגיע לביה"ס לבירור. מה יהיה איתי ? אני כשלון חרוץ.

המאמן קבל שוב ארת פניי בסבר פנים יפות. כמו תמיד הציע לי להתפנות ושתיה ועוגיות. דבר ראשון, הוא הרגיע אותי ואמר לי, שאנו נטפל בעניין ונדאג לכך שאני לא אגיב בכעס כזה כל פעם שנאמר לי משהו שלא מוצא חן בעיניי. המאמן הבטיח לי שאני אלמד כלים להתמודד עם הבעיות שלי כך שכאשר הבעיות יוצפו מחדש, אני כבר אדע איך להתנהג אחרת.

קצת נרגעתי. 

המאמן שוב עשה לי הרפיה ובקש ממני להיות בשלושה תפקידים בתוך האירוע שקרה לי עם המורה: פעם אחת שאהיה אני עצמי, פעם שניה המורה ופעם שלילשית כצופה מבחוץ על האירוע. מילא לדבר והרגיש מה שאני מרגיש אבל גם מה שהמורה חווה, היה לי קצת מוזר, אבל איך שנכנסתי לנעליו של המורה, פתאום קרה משהו וראיתי את האירוע דרך עיניו. אח"כ הסתכלתי על עצמי והמורה מבחוץ ופתאום הבנתי כל מיני דברים, שלא הבנתי כשהייתי רק אני עצמי בתוך האירוע. פתאום הרגשתי שאפילו אני יכול למצוא פתרון לאירוע ושהוא יגמר אחרת.

יצאתי מהמאמן בתחושה טובה, שבפעם הבאה אני כבר אדע מה לעשות ואיך למנוע את האירוע. אולי לא אצילח לשלוט בכעסים שלי במאה אחוז, אבל בטוח אוכל להתנהל אחרת ובצורה יותר טובה.

הייתה לי הסתייגות בהתחלה ממה שאני יכול לקבל מהמאמן והנה אני מצליח לאט, לאט כפי שהוא אומר " צעד קטן מוביל לשינוי גדול", אני מצליח לשלוט בהתנהגויות שאינן תורמות לי יותר.....

​

​

ההמשך בקרוב....

​